הבת שלי שאלה אותי את זה לא מזמן.
האינסטינקט הראשון שלי היה לחייך מהתמימות המתוקה הזאת. אבל האמת היא, שאין בזה שום דבר תמים. המדע די מסכים איתה.
אנחנו מתייחסים לבכי כמו לדליפה. ברגע שילד (או מבוגר) מתחיל לדמוע, המטרה היא לאטום את הסדק. "די, אל תבכה", "קח כוס מים", "הכל יהיה בסדר". אנחנו בטוחים שבכי הוא באג במערכת. התפרקות שחייבים לתקן ומהר.
אבל המדע מסתכל על זה הפוך לגמרי.
דמעות הן לא דליפה. הן איתות.
הגוף שלנו מייצר שלושה סוגים של דמעות. יש את דמעות הסיכה הרגילות ויש את דמעות הרפלקס (אלה שקופצות כשחותכים בצל). אבל הסוג השלישי, דמעות רגשיות, נחשב לייחודי לבני אדם.
בשנות ה-80, הביוכימאי ד"ר ויליאם פריי מצא שדמעות רגשיות שונות בהרכבן מדמעות רפלקס ושיש בהן הורמוני סטרס. מכאן נולד הרעיון שבכי מנקה את הגוף מסטרס. זה נשמע מעולה, אבל זה לא הוכח. כמות הדמעות קטנה מדי כדי לנקות משהו, ורובן בכלל נספגות בחזרה לגוף.
אז מה כן קורה שם? המחקר שבא אחריו גילה משהו מרגש הרבה יותר.
בכי מפעיל את מערכת ההרגעה של הגוף, אבל לפני הכל – הוא איתות. בקשה לקירבה.
במחקר בין-לאומי שכלל יותר מ-4,000 אנשים מ-30 מדינות, כמחצית מהמשתתפים סיפרו שהרגישו טוב יותר אחרי שבכו. ומי היו אלה שהרגישו הכי טוב? אלה שמישהו היה איתם בזמן הבכי. ובמיוחד כשהיה לידם אדם אחד קרוב.
כלומר, הדמעות לא מרפאות לגמרי לבד. מה שמרפא הוא שמישהו פוגש אותן.
כשאנחנו דוחפים כוס מים למישהו שבוכה ואומרים לו "תפסיק לבכות", אנחנו בעצם טורקים לו את הדלת בפנים ודוחים את הבקשה שלו לחיבור.
לכבות שריפה בעזרת לוגיקה: מה קורה לנו בזוגיות?
איך הפחד הזה מדמעות נראה בפועל? יש דינמיקה אחת שחוזרת על עצמה כמעט בכל זוגיות שמגיעה אליי לקליניקה.
אחד מבני הזוג מתחיל לתאר סיטואציה קשה מהשבוע האחרון: עומס בעבודה, תחושת כישלון, או פשוט הצפה כללית. הקול נשבר, והדמעות מתחילות לרדת.
באותו רגע בדיוק, אפשר לראות איך בן הזוג שמולו נדרך. הגוף שלו מתקשח, הוא זז בחוסר נוחות בכסא, ושולף את פנקס הפתרונות: "אז פשוט תבטלו את הפגישה מחר", "אמרתי לך שאתם לוקחים על עצמכם יותר מדי" או המשפט הקלאסי: "למה לקחת את זה כל כך ללב? פשוט תשחררי מזה." (תודה באמת, איך לא חשבתי על זה בעצמי).
למה זה קורה?
בראייה של טיפול ממוקד רגש, בן הזוג שזורק פתרונות לא עושה את זה כי הוא אטום או חסר אמפתיה. להפך. הדמעות שזולגות מולו הן איתות היקשרותי כל כך חזק, שהן מדליקות אצלו את מערכת האזעקה. המוח שלו משדר לו: "האדם שאתה אוהב נמצא במצוקה! סכנה!".
ומכיוון שחוסר האונים מול הבכי של האדם שאנחנו אוהבים הוא בלתי נסבל, הוא נכנס לפאניקה ומנסה לכבות את השריפה בעזרת לוגיקה. הוא מנסה "לתקן" את הבעיה, רק כדי שהדמעות יפסקו והוא יוכל לחזור לנשום.
"הטרגדיה היא, שבן הזוג הבוכה לא חווה את הפתרונות האלה כעזרה. הוא חווה אותם כדחייה."
המסר שעובר אליו באותו רגע הוא: "הבכי שלך לא לגיטימי, הוא מלחיץ אותי, בוא נעלים אותו מהר". במקום ויסות משותף, נוצר נתק. הדמעות אולי ייעצרו, אבל תחושת הבדידות רק תעמיק.
האסימון בקליניקה נופל כשהזוג מבין שדמעות לא מבקשות פתרון. הן מבקשות נוכחות.
כשאני עוזרת לבן הזוג הלחוץ להניח את הלוגיקה בצד, להישען קדימה ואפילו רק להגיד: "אני רואה כמה זה כבד עליך, אני פה איתך", שם מתרחש הקסם. ברגע שאנחנו מפסיקים לנסות לעצור את הבכי ומסכימים פשוט לשהות בתוכו יחד, המערכת עושה את שלה והדמעות הופכות מאירוע מבודד לגשר של חיבור.
ומה איתנו? מתי אנחנו מרשים לעצמנו לקרוס?
אנחנו יודעים להכיל את הקריסות של הילדים שלנו. אנחנו המיכל שלהם. אבל מתי בפעם האחרונה הרשינו לעצמנו לקרוס בבטחה? מתי נתנו לגוף שלנו להירגע דרך הדמעות ולשחרר את כל הסטרס, הפחד מתפקוד לקוי והעייפות של השבוע החולף?
אנחנו יודעים שכדי להוות בסיס בטוח לאחרים, אנחנו חייבים מערכת עצבים פנויה ומווסתת בעצמנו. אבל אנחנו כל כך רגילים להחזיק את הלסת קפוצה ואת הדמעות בגרון, ולבקר את עצמנו ("אני סתם מתפנקת", "יש צרות גדולות יותר"), שלפעמים צריך ממש להזמין את הדמעות לצאת.
הנה 3 דרכים לעזור לדמעות שלכם למצוא את הדרך החוצה:
1. הגירוי החיצוני (לפתוח את הברז) זה לא סוד: גם במחקרים על בכי, ככה גורמים לאנשים לבכות – בעזרת סרטים עצובים. צפו בסצנה מסרט שתמיד שוברת אתכם, תקשיבו לשיר שמפרק אתכם. הגירוי החיצוני מאפשר לדמעות להתחיל לזלוג ולפעמים הכאב האישי מצטרף אליהן בדרך.
2. כתיבת זרם תודעה (ללא צנזורה) כשאנחנו מדברים עם אנשים, אנחנו בדרך כלל מסננים. קחו דף ועט, כוונו טיימר ל-5 דקות, ופשוט תכתבו את כל מה שכבד, מתסכל, מעייף ולא הוגן כרגע. בלי לתקן שגיאות. לפעמים, כשהמצוקה מונחת מולנו שחור על גבי לבן, השריון נסדק והדמעות מוצאות את הדרך. וגם אם הן לא מגיעות, עצם הכתיבה עושה טוב.
3. מציאת מרחב בטוח לויסות משותף כמו בקליניקה, לפעמים אנחנו פשוט לא יכולים להוריד את השריון לבד. בקשו מבן.ת הזוג או מחבר.ה טובה בקשה מאוד ספציפית: "אני צריכה לפרוק ואני צריכה שלא תיתן לי עצות ולא תגיד לי שהכל יהיה בסדר. אני רק צריכה שתיתן לי להתפרק לכמה דקות". זה בדיוק מה שהמחקר מראה: הבכי שמרגיע הכי הרבה הוא בכי שמישהו קרוב מחבק.
בפעם הבאה שהדמעות עולות, אל תבלעו אותן בחזרה. תנו להן לנקות לכם את הלב.
מתי בפעם האחרונה נתתם לעצמכם לבכות בלי לבקש מעצמכם סליחה על זה?
