רבע לעשר בלילה, במיטה שהיא לא המיטה שלו, בחדר שהוא לא החדר שלו.
הוא כבר בכה. כבר שתה. כבר עשה פיפי. כבר ביקש עוד סיפור.
עכשיו הוא בוכה כי לשמיכה יש ריח מוזר.
ואת יושבת על הרצפה לידו, בחושך, מנסה לא לצאת מהעור. כי בחדר ליד יש עוד אנשים. וכי מחר בבוקר את אמורה להיות בחופשה.
ואת? את כבר עושה את החשבון בראש. כמה עלתה הנסיעה הזאת. כמה חיכית לה. וכמה מתוכה בפועל היה כיף.
ובאיזשהו שלב מגיע המשפט. לפעמים מסבתא, לפעמים מאישה אקראית בלובי:
"תיהני מזה, הם גדלים כל כך מהר."
(באותו רגע קשה להחליט אם לחייך בחזרה או פשוט לשבת על המדרכה ולבכות).
אז אני אגיד את זה בקול רם, כי כנראה אף אחד לא אמר לך את זה בשבועיים האחרונים:
החופש לא היה קשה כי עשית אותו לא נכון.
אני חזרתי מחופשה לפני כמה ימים. היו בה רגעים נפלאים באמת ואני לא מוחקת אותם. והיו בה גם המון רגעים קשים ומתישים והרבה מאוד רגעי הצפה במקום שהוא לא הבית. הרבה יותר מהרגיל. והרגיל של ילד רגיש מאוד הוא ממילא כבר הרבה.
אצלי למשל, זה היה עניין הבריכה. נסענו למקום עם ים מושלם ועוד איזה מיליון בריכות שונות. אבל הוא? ננעל על בריכה אחת ספציפית. לא הסכים להתקרב לשום אפשרות אחרת ליותר מדקה וגם זה עם פרצוף של מעונה. ואני יושבת שם, רואה ילדים אחרים קופצים לגלים ומתחרפנת מזה שאנחנו תקועים באותה שלולית כל החופש.
מה בעצם קורה שם בפועל?
בבית, הילד שלך יודע דברים בלי לחשוב עליהם.
הוא יודע איפה השירותים. הוא יודע מה הריח של הכרית. הוא יודע שאחרי המקלחת יש סיפור ואחרי הסיפור מכבים אור. הוא יודע מי נכנס לחדר ומי לא.
כל זה רץ אצלו ברקע ולא עולה לו כלום. כמו אפליקציות פתוחות בטלפון שאף אחד לא מרגיש.
בחופשה סגרנו לו את כולן בבת אחת.
ואז קמנו בבוקר ואמרנו לו יאללה, תהנה.
וזה עוד לפני שהגענו לרעש, לאור, לאוכל שנראה אחרת, לתפר בבגד הים, לשינה בחדר לא מוכר ולכל המבוגרים שפונים אליו ומחכים שיענה.
(הבריכה הספציפית ההיא? היא פשוט הייתה המקום היחיד שהוא כבר סיים למפות, אז רק שם המערכת שלו יכלה לנוח).
ילד שממילא קולט הכל בעוצמה נכנס לשבוע שלם בלי שום דבר קבוע להישען עליו.⠀
אז מה עושים עכשיו, בימים שנשארו?
- ⠀ מחזירים את המשעמם לפני שהוא נדרש.
לא צריך לחכות ל-1 בספטמבר. שניים שלושה ימים של שגרה משמימה בכוונה, עם אותה ארוחת ערב ואותו סדר ערב, שווים יותר מכל שיחת הכנה. - ⠀נותנים לעצב על סוף החופש לצאת.
ילד שבוכה על זה שנגמר לא מנסה לעצבן. הוא בדיוק בתהליך שעוזר לו להסתגל.
מה אומרים: "כן. נגמר. ממש רצית שזה יימשך." ואז שותקים. - אוספים לפני שדורשים.
כל בקשה בימים האלה מתחילה בקשר. מבט, יד על הכתף, שנייה של עניין משותף ורק אחר כך מה שצריך לקרות. - מתחילים להטרים את השבוע הבא.
מי יהיה שם, מה יקרה בבוקר, מי לוקח ומה עושים אם יהיה קשה.
שימי לב: המטרה היא לא להבטיח לו שלא יהיה קשה. המטרה היא שהוא לא יופתע.
החופשה הזאת לא נכשלה. היא דרשה ממנו יותר ממה שיש לו והוא עבר אותה כי את היית שם.
ובעוד שבוע הוא נכנס למסגרת. עייף, אחרי חודשיים בלי מסגרת, עם מערכת שעדיין מתאוששת. על זה נדבר בפעם הבאה.
ואת?
מה היה הדבר הכי קטן שהפיל לכם את החופשה? אצלי, כאמור, זו הייתה בריכה אחת ספציפית.
